כלכלה, עסקים- פורטל אקונומיסט
 
 
 
 
 
 
מדיניות כלכלית

בר-און: "אני משוכנע כי החינוך הוא כלי המדיניות העיקרי המבטיח צמיחה בת קיימא וכי הוא התנאי ההכרחי לצמצום אמיתי של הפערים בחברה הישראלית"

3/07/2008

את הדברים נשא אמש שר האוצר, רוני בר-און, במסגרת מושב הקיץ בכנס קיסריה ה- 16 אשר נערך השנה באילת.

"אירועי השבועות האחרונים שופכים אור מסוג אחר על פורום קיסריה הנוכחי ודומה כי נכון יהיה למקד את הדיון בסוגיות השונות בשאלת היסוד של "כלכלה ומשילות" או ליתר דיוק "כלכלה חרף בעיית המשילות" אמר בר-און.

"מזווית המשילות מציאות של חוסר יציבות פוליטית נמשכת – כגון זו שאנו מצויים בה כעת – היא מורכבת ומסובכת במיוחד. בשונה מתקופת בחירות – בה כללי המשחק ידועים, האופק מוגדר, והתנהגות השחקנים הפוליטיים מתורגמת – באופן גלוי ולגיטימי – כפנייה אל קהל הבוחרים הפוטנציאלי; התקופה הנוכחית מאופיינת בעיקר בחוסר הוודאות האופף אותה.

השחקנים השונים בשדה הפוליטי מכלכלים את צעדיהם בהתחשב בשלל תסריטי התפתחות אפשריים; התקשורת בוחנת – ובצדק – בזכוכית מגדלת כל החלטה שלטונית ותוהה האם מדובר באחריות לאומית או בשיקולים פוליטיים של שנת בחירות; והחולשה הפוליטית הכללית כמו קוראת לבעלי האינטרס השונים לנסות ולנצל את "חלון ההזדמנויות" האולי אחרון שנשאר כדי ללחוץ, למחות, לייצר אווירת משבר וכאוס במטרה להשיג הישגים טרם כניסתה האפשרית של המערכת הממשלתית לתקופה נוספת של בחירות" אמר בר-און בנושא חוסר היציבות הפוליטית. והוסיף: "את הדוגמא הבולטת לכך אנו יכולים למצוא בהתנהלות הכנסת בתקופה האחרונה ובזרם הגובר של הצעות חוק פרטיות, בעלות השלכות תקציביות או כלכליות, הצעות חוק המקודמות חרף עמדת הממשלה והקואליציה. כאשר זמן חיים ממוצע של כנסת מתקצר לחצי, הובלת מדיניות ארוכת טווח ועריכת רפורמות משמעותיות הופכת לאתגר כמעט בלתי אפשרי.  דווקא לאור חוסר היציבות הנוכחית – המאפיינת תקופות רבות קודמות של חוסר יציבות פוליטית – שבות ועולות שאלות בלתי נמנעות של משילות, לגיטימציה, ובסיסי הקיום של כל משטר במדינה דמוקרטית".

שר האוצר מנתח את השלכותיה של תקופת אי וודאות זו על פעולתה של הרשות המבצעת והמחוקקת בשדה המדיני, החברתי והכלכלי, נוכח האתגרים המורכבים הרבים בפניהם ניצבת מדינת ישראל.

בשדה המדיני - ישראל מנהלת בתקופה זו, מספר תהליכים מדיניים ודיפלומטיים גורליים, שלהצלחתם או כישלונם עשויות להיות השפעות מרחיקות לכת, על היציבות האזורית ועל מאזן הכוחות האסטרטגי שבין ישראל ושכנותיה.

תפיסתי בעניין זה היא כי עלינו, כממשלה וכפרטים המרכיבים אותה, לאמץ בימים אלה שני עקרונות יסוד בהתנהלותינו המדינית: ראשית, להכיר בכך שישנם מצבים שבהם החיפזון הוא מן השטן. בענייני מלחמה ושלום ובתהליכים של משא ומתן זוהי הנחת יסוד. האתגר שבפנינו, בעידן זה של אי-וודאות, הוא למצוא את האיזון העדין שבין חובתנו כממשלה, להנהיג את ענייני המדינה נוכח האתגרים הרבים והמסובכים שבפניה, ולא לאפשר לה להיכנס לקיפאון וסטגנציה; לזהות את אותם מקרים שבהם ההמתנה והדשדוש הינם בגדר חוסר אחריות והחמצה של חלון הזדמנויות שאולי כבר לא יחזור; ובאותה מידה לאתר את אותם מקרים והכרעות שבהם נדרש עוד זמן הבשלה, נדרשת רמה גבוהה ש יציבות מצד המערכת השלטונית ונדרש בסיס תמיכה רחב בציבוריות הישראלית.

שנית, ישנם מרכיבים בתהליכים המדיניים המתנהלים בימים אלה- בערוץ הסורי, הפלסטיני, האיראני ובענייני השבויים והנעדרים – שהשתיקה יפה להם, ואילו הדיבור בעניינם לא רק שאיננו תורם הוא אף עשוי להזיק ולעצב באופן בלתי נשלט את המציאות האזורית לשנים הבאות.

ככלל – יש לנו, הישראלים, נטייה לנתח את כוונות יריבנו בתמימות מוגזמת; לחשוב שאם רק נושיט יד לשלום – בסוברנו שיש בזה משום ביטוי לעוצמה יוצאת דופן – הרי שיריבנו ימהרו להושיט את ידם בחזרה.  אנחנו ממהרים לצאת בהצהרות, מפליגים בדיבורים על מוכנות לוויתורים כואבים; ועוסקים כל העת בשכנוע עצמי אובססיבי שמחיר השלום הוא מחיר כואב.

המציאות המזרח תיכונית רווית קונפליקטים ומארג אינטרסים סבוך. תמיד קיימת האפשרות שהאינטרסים של הצד האחר לשולחן המשא ומתן מסתכמים בעצם קיומו של התהליך ולא בהכרח בהשלמתו. תמיד קיים החשש שאין להם היכולת האמיתית להשלמתו. לכל הפחות, אלו אפשרויות שעלינו לקחת בחשבון.

יש בנו סוג של דחף בסיסי להצהיר הצהרות תכופות – לוחמניות ופייסניות –, גם בנושאים רגישים ביותר – במקום לאמץ את הכלל העתיק של "אמור מעט ועשה הרבה". כך הם פני הדברים – בניתוח לאחור – של סבך האינפורמציה וההצהרות שסבב את סוגיית השבויים והנעדרים; כך בענייני איראן ושלל הרמיזות והאמירות ששוחררו בעניינה; כך בעניין הרגיעה עם החמא"ס, וכך בנושא הערוץ הדיפלומטי מול הסורים והפלסטינים. דעתי, כאמור, שישנם ימים ומצבים שהשתיקה, הסבלנות ואורך הרוח יפים להם.

שר האוצר בהתייחסו לנושא החברתי-כלכלי: "הכלכלה הישראלית עומדת בפני אתגרים רבים ומורכבים – שיעורי האינפלציה והתמורות מחירי הנפט וסחורות היסוד; התחזקות השקל אל מול מטבעות זרים וההיחלשות המדאיגה של הדולר; הזעזועים שפוקדים את שוקי ההון, ענפי הנדל"ן והחקלאות, ואת ענפי הייצוא השונים; ההאטה בחלק מכלכלות המערב; המבנה הדואלי של הכלכלה הישראלית; התחזקותם של שחקנים חדשים-ישנים בכלכלות המזרח; ומעל כל אלה – החשש מפני חדירת זעזועים פוליטיים וגיאו-פוליטיים אל המרחב הכלכלי – כל אלה ואחרים מחזקים את הדאגה מפני ההשלכות על המשק הישראלי ומעלים את ההסתברות להאטה בקצב הצמיחה לו הורגלנו בשנים האחרונות.

חרף הנתונים המרשימים של המשק ברבעון הראשון של 2008, הנחות העבודה המלוות אותנו באוצר הן כי צפויה האטה בקצב הצמיחה במשק; וכי המשבר הכלכלי העולמי ישפיע על הכלכלה הישראלית גם אם בעוצמות נמוכות יותר נוכח יתרונותיו היחסיים של המשק, יציבותו, חוסנו ושונותו לעומת כלכלות מערביות אחרות. תודעה זו היא המנחה אותנו בשורת הצעדים שכבר הפעלנו לטובת המשק בשנת 2008 ובגיבוש התוכנית הכלכלית לשנת 2009.

השילוב בין חוסר הוודאות הפוליטי; התהליכים הגיאו-פוליטיים והאתגרים הכלכליים שבפנינו יוצרים מציאות מורכבת ביותר בהקשר של תהליך התקצוב, הרכב התקציב ויעדי המדיניות הכלכלית לשנת 2009 שאנו מצויים בעיצומו של תהליך הגיבוש שלהם. נדרש שילוב עדין בין אחריות כלכלית ולאומית לבין ריאליזם פוליטי – תעדוף בין מטרות וחזיתות והתמקדות בתהליכים ההכרחיים והישימים ביותר. דווקא היציבות הכלכלית של השנים האחרונות חרף הזעזועים הגיאו-פוליטיים והפוליטיים מלמדת כי זהו אתגר אפשרי וכי ניתן לבדל את הכלכלה מהפוליטיקה ולשמר את יציבותה.

זו, אגב, מערכת השיקולים שהנחתה אותי בעת ההחלטה על משיכת תוכנית המיסים במתכונת כפי שהוצגה,חרף אמונתי כי היא חיונית למשק נוכח האתגרים העומדים בפניו. זו גם הסיבה כי הנחיתי את משרדי להמשיך לנסות ולגבש תוכנית חלופית, יתכן מצומצמת יותר, תוכנית אשר תהיה ברת יישום גם במציאות פוליטית בעייתית".

ברקע לתוכנית הכלכלית לשנת 2009 ניצבת מציאות של צורך לגשר בין צבר התחייבויות גדול , העומד על סך של 8.8 מיליארד ₪ - , וגם זאת רק לאחר מאמץ ניכר שנעשה לצמצום הבעיה. אנו מתמודדים למעשה עם כשלון מצטבר של ממשלות ישראל האחרונות בעיצוב כללי תקצוב שקופים ואחראיים, שאינם משעבדים את תקציבי העתיד באופן מוחלט ולא אחראי.

די בטייסים האוטומטיים שהכתיבו לנו החלטות הממשלה בנושא תקציב הביטחון – דו"ח ברודט; תקציבי החינוך; ותקציבי התחבורה והתשתיות – כדי לעצב את הבסיס האיתן לחור התקציבי שעלינו לסגור באם חפצים אנחנו בשימור מדיניות תקציבית אחראית.

דעתי בעניין זה היא כי נדרשת רביזיה מקיפה בהליך קבלת ההחלטות התקציביות במהלך שנת התקציב על ידי הממשלה והכנסת -רביזיה הכוללת הטלת מגבלות חמורות על יכולתה של הממשלה לקבל החלטות תקציביות תוספתיות במהלך שנת התקציב, במיוחד אם הן בעלות מימד רב שנתי.

לאחר ששנת 2008 התאפיינה בהקפדה על מדיניות תקציבית אחראית, הסכמי שכר סבירים בשורה של תחומים, ובלימת ההתפרצות התקציבית בדיוני הממשלה – שנת 2009 צריכה לסמן את השינוי בכיוון של אחריות תקציבית גם ביחס לעתיד – בכניסה למתווה רב שנתי אחראי של צמצום חוב וריסון פיסקאלי, ובבניית מנגנון פורמאלי שירסן את כוחן של הממשלות להתחייב באופן תוספתי על חשבון העתיד.

זהו לב לבו של הדיון שהתחלנו לקיים בממשלה בנוגע ליעדים הפיסקאליים. האשליה שהתפתחה בשנים האחרונות לפיה יש לעבור בתחומים שונים – כגון חינוך, בטחון פנים, בריאות, תשתיות, תחבורה ובטחון – למודל של תקצוב רב-שנתי, מתנפצת לנגד עיננו, ואם לא נעצור אותה נסתכן בהתבדרות תקציבית בלתי נשלטת.

בהקשר הזה כיווני הדיון שהתפתחו בנושא היעדים הפיסקאליים של הממשלה לשנת 2009 מטרידים ומדאיגים. יש בניסיון למקד את הדיון בשאלת היקף הגידול בהוצאה בשנת 2009 משום התחמקות מהתמודדות אמיתית וכנה עם הבעיה הנוקבת של הגדרת סדרי עדיפויות. קל מאוד לברוח להמלצה של הגדלת הממשלה בעוד כמה עשיריות האחוז ולחשוב שבכך פותרים את הבעיה של הטייס, ואת ההכרח לשנות החלטות ליבה של הממשלות להקצאה תוספתית לתחומי חברה וכלכלה.  גם המחשבה כי הגדלת ההוצאה הממשלתית תנותב בהכרח לתחומים מחוללי צמיחה לטווח הארוך – ועוד בתקופה של אי יציבות פוליטית – בעייתית בעיני.

החלטה נוקבת על סדרי עדיפויות – פירושה הבנה שצמצום מואץ של חוב הממשלה בשנים הקרובות יאפשר:

א. שחרור מאסיבי של מקורות עצמיים שמשוריינים כיום לתשלומי ריבית;

ב. הגדלת מרחב הגמישות של ישראל בהינתן תרחישי משבר כלכליים, פוליטיים, או גיאו פוליטיים. ג. הפגנת עוצמה ואמינות פיסקאלית – שהיא לב ליבה של ההערכה כלפי המדיניות הכלכלית של ישראל בקהילה העסקית, במדינות ה- OECD, בבנק העולמי ובקרב חברות הדירוג – חרף נסיבותיה הייחודיות של ישראל.

אגב – בראייתי – המשמעת הפיסקאלית שבה אנו נוקטים אשר יש בה גם מימד של יציבות וריסון מבחינה אינפלציוניות, היא שמאפשרת לבנק ישראל, בצד שיקולים נוספים, לנהל מדיניות מוניטארית המתחשבת במגמות ההאטה וביעדי הצמיחה חרף החששות האינפלציוניות.

מכל מקום, המלצת צוות המשנה של פורום קיסריה להגדיל את הוצאות הממשלה ב- %1 נוסף ולהרחיב את גירעון הממשלה, תוך דחייה של 5 שנים לפחות בהגעה לשיעור של 60% יחס חוב-תוצר – איננה מאפשרת השגת היעדים אותם ציינתי. יתרה מכך, קשה מאוד לצמצם את חוב הממשלה, קל מאוד להידרדר חזרה אל מרחבי הגירעון – במיוחד במציאות הגיאו-פוליטית הסבוכה של ישראל – ואני חושש כי מדיניות בכיוון של התרת הריסון הפיסקאלי בטווח הקצר יחזירו את כלכלת ישראל שנים אחורה.

החלטה נוקבת על סדרי עדיפויות – פירושה התמודדות עם חלוקת העוגה ולא עם גודלה. האם מדיניות גירעונית או הגדלת הממשלה – פותרת את השאלה הנוקבת שמעלה ההקצאה הממשלתית האדירה לביטחון? האם היא פותרת את חוסר היעילות המובנה של תקציבי העתק המופנים לחינוך ולהשכלה גבוהה? האם היא פותרת את הבעיה החריפה של היקף נרחב של תשלומי שכר בצד היעדר גמישות ההעסקה בתקציב המדינה? אינני חסיד של ממשלות קטנות, אני חסיד של ממשלות יעילות ואפקטיביות. אינני יודע גם אם גודלה המוחלט של הממשלה הוא אופטימאלי – ומהן מדינות הייחוס להשוואה. אולם, אני משוכנע שבמציאות של היקפי חוב כה גדולים המשריינים תקציבי עתק ובהינתן רמות גבוהות של חוסר יעילות בהקצאת המשאבים – במיוחד בתחומי החינוך, הביטחון והרווחה – יש לדחות את הדיון הזה לעוד מספר שנים.

ההקפדה על מדיניות פיסקאלית אחראית בשנים האחרונות בצד הסטת פירות הצמיחה לטובת נושאי רווחה וחינוך – היא ההוכחה שניתן לשמר את שתי המטרות ואין מקום לברוח אל הפתרון הקל של הגדלת הממשלה בצד שיעבוד לא אחראי של הדורות הבאים. בתוך מסגרת פיסקאלית זו, ותחת הנחת האפשרות להאטה בקצב הצמיחה – תידרש הממשלה לגבש את יעדי המדיניות הכלכלית לשנת 2009. 

אני גאה בהגדרה המחודשת של יעד העל שהצגנו כאוצר לממשלה במסגרת דיוני התקציב. ניסחנו זאת כ"צמיחה תוך צמצום פערים". לראשונה – יוצא מהאוצר מסר לפיו ספירת מלאי של נתוני הצמיחה איננה חזות הכל, וכי אי שוויון לא רק שאיננו מוצדק מוסרית הוא גם איננו נכון בראיה כלכלית.

הדיון הציבורי שהתפתח באחרונה סביב סוגיית קצבאות הילדים מחדד כי הקונצנזוס סביב היעד של צמצום פערים מסתיר מאחוריו וויכוח אידיאולוגי וכלכלי עמוק בנוגע לדרך הראויה והאפקטיבית להשגת יעד זה.

בראייתי – מדיניות כלכלית-חברתית אחראית צריכה להתמקד בצמצום בר-קיימא של העוני; ולא בצמצום מלאכותי בדרך של קצבאות ותשלומי העברה. הדגש כפי שהיה בשנת 2008 צריך להמשיך בשנת 2009 ועיקרו במיקוד העשייה הממשלתית בהעלאה שיטתית של שיעורי ההשתתפות בכוח העבודה; בהתמקדות בתעסוקת גברים חרדים ונשים ערביות – תוך יצירת מערכת תמריצים התומכת ביציאה לעבודה כגון מס הכנסה שלילי; במיקוד הסיוע הממשלתי ובמעבר מקצבאות לשירותים; בהשקעה בחינוך טכנולוגי וחינוך ככלל – מתוך הכרה כי זהו האפיק העיקרי המבטיח צמיחה בת קיימא; ובהעצמת התהליכים של מעבר מהכשרה לעבודה גם בקרב הגרעין הקשה של מקבלי הבטחת הכנסה.

בחודשים האחרונים גיבשנו תוכנית מקיפה להרחבת הפריסה הארצית של תוכנית "אורות לתעסוקה" – התוכנית בשלה לדיון והכרעה ואני תקווה כי נוכל להגיע לעמק השווה עם שר התמ"ת בעניין ולהאיץ את התהליך בשנת 2009. תוכנית נוספת הפועלת בכיוון ואומצה על ידי היא זו העוסקת בצמצום מהותי של מספר העובדים הזרים ובכוונתי להביאה לאישור הממשלה בשבועות הקרובים.

אני מאמין כי המהפכה שהתחוללה בשנתיים האחרונות בשוק העבודה – צריכה ויכולה להימשך, חרף ההאטה הצפויה ודווקא בשל האפשרות שניאלץ להתמודד עם מציאות של פיטורי עובדים במשק. אך זאת, רק בתנאי שלא נחבל בה באמצעות מדיניות של תשלומי העברה שיערערו את המבנה העדין של שוק העבודה ואת מערכת התמריצים שנבנתה בעמל רב כדי להוציא עוד ועוד אנשים לשוק העבודה. 

המדיניות הכלכלית לשנת 2009 תצטרך לטפל גם בסוגיית החינוך. כשר אוצר אני משוכנע כי החינוך ככלל, ובישראל בפרט, הוא כלי המדיניות העיקרי המבטיח צמיחה בת קיימא וכי הוא התנאי ההכרחי לצמצום אמיתי של הפערים בחברה הישראלית. אולם, לאחר הקצאת משאבים כה משמעותית לתחום זה, הגיע הזמן לעבור לדיון אחר, המתמקד בתפוקותיה של המערכת, במידת יכולתה להוביל את הרפורמה עליה התחייבה, בתפוקות משרד החינוך ובשיטת התקצוב המלווה אותו. רק אם נניח לשאלת המשאבים התוספתיים נוכל להתפנות לשאלות יסוד אלה – ואני  חושש כי בדיקתנו תעלה כי אנו רחוקים מלהיות שבעי רצון.

כך למשל, דעתי היא כי ניצול יעיל יותר של כספי החינוך פירושו הנהגת שיטת תקצוב דיפרנציאלית במערכת החינוך, ברוח המלצות דו"ח שושני – כך שהכסף הרב ינותב תוך התחשבות במאפיינים הסוציו-אקונומיים ותוך שימת דגש בכך על הסטת משאבים לפריפריה. עמדתי זו התגבשה לאחר שנוכחתי כי אי השוויון הקיים כיום בתקצוב המונהג על ידי מערכת החינוך,וברמת ההוצאה לחינוך פר תלמיד בחתך סוציו-אוקונומי וגיאוגרפי זועק לשמים. אותו שיח נוקב ומהותי צריך להתקיים גם בהקשר של ההשכלה הגבוהה. אינני מתכוון להיכנס מעל במה זו לסוגיה הסבוכה של ההשכלה הגבוהה ולתהליכים שגרמו לכך שדו"ח שוחט – שבעת הגשתו תמכתי באימוצו כמקשה אחת - הפך להיות מהצעה לרפורמה לפלטפורמה לדרישת תוספות תקציב. אולם גם כאן שכחנו את הדיון בשאלות יסוד של שיטת התקצוב, רמת השקיפות, מערכת התמריצים, אופן ההקצאה,וטיב התפוקות שמייצרת מערכת כה גדולה הנהנית מרמת משאבים משמעותית כחלק מהתוצר הלאומי. גם כאן קיימת הסכנה שנתפתה להזרמה נוספת של משאבים, חרף העובדה שבלא שינוי מבני מעמיק הם לא יביאו לשינוי הנדרש במערכת ההשכלה הגבוהה שכה חשובה לנו.

בראייתי, הגשר לתקציב 2009 נוכח עודף ההתחייבויות והצורך בשימור מדיניות פיסקאלית אחראית עובר דרך ההשקעה בפריפריה. רק באמצעות הסטת משאבים משמעותית בתחומי החינוך, הרווחה, התעסוקה, התשתיות התחבורה והפנים מהמרכז לפריפריה, נוכל לשמר את יעדי המדיניות שקבעה הממשלה בתחום החינוך והרווחה מבלי לפרוץ את המסגרת התקציבית האחראית. אי השוויון בישראל נחצה, באופן מובהק, גם גיאוגרפית – ורק מדיניות מתקנת צופה פריפריה, תניע את מנועי הצמיחה העתידיים של המשק ותצמצם באופן מובהק את אי השוויון הקיים גם ברמה המגזרית.

גיבשנו תוכנית מקיפה עם יעדים מדידים וברורים בנוגע לפריפריה. זו תוכנית אשר דורשת מחיר גם מתושבי ישראל במרכז הארץ שיאלצו לוותר על נתח מהותי מהיקף המשאבים שהוקצו להם בעבר. אציג אותה לממשלה אם וכאשר אדע כי ניתן יהיה להעביר אותה כמקשה אחת, חרף הפגיעה בהקצאת המשאבים למרכז והיבטיה הקונפליקטואליים.

בשנת 2008 פעלנו לקידומן של מספר רפורמות מבניות המצויות על סדר יומו של משרד האוצר מזה מספר שנים – כך בתחום החשמל, ברשות השידור, בתעשיות הצבאיות, ובחברת הדואר. קידומן של רפורמות אלה בשנת 2009 הינו הכרח הן בשל המצב המשברי אליהם נקלעו חלק מהגופים האמורים; והן כמרכיב מרכזי בשכלול השוק, בהפניית מקורות לסקטור העסקי, בהגברת התחרות ובתהליכי הייעול של השירות הציבורי – אשר נדרשים בתקופה זו של צפי להאטה בפעילות המשק.
בצד רפורמות מבניות אלה, יימשך תהליך הבחינה והסריקה המעמיק של שוק ההון הישראלי – במסגרת וועדת אריאב – במטרה לבחון את הפוטנציאל של שוק זה ואת האפשרות לקדם רפורמה מעמיקה בשוק ההון שתייצר מנוע צמיחה נוסף במשק.

באחרונה עולים קולות הפונים לגיבושה של תוכנית כלכלית בשיתוף ובהסכמה עם נציגים של סקטורים שונים במשק. אני מברך על כל יוזמה המבקשת להיטיב עם החברה והמשק, ועל נכונותם של גורמים נוספים לקדם תהליכים מורכבים נוכח האתגרים בפניהם מצוי המשק. התוכנית הכלכלית שאנו מגבשים לשנת 2009 נוגעת, בחלקיה השונים לסקטורים שונים במשק, והיא מבקשת לתת מענה מגוון ורלוונטי לאתגרים העומדים בפניו. היא נוגעת, בין היתר, לתעשיינים, לעצמאים, לארגוני העובדים, לשלטון המקומי, לגופים פיננסיים שונים ולגופים נוספים – יציגים ולא יציגים – הפועלים במשק. אני מאמין כי נכון יהיה לקדם אותה, נוכח קשייה ומורכבותה, מתוך הידברות עם כלל הסקטורים במשק – ובכוונתי, אכן, לפנות אל סקטורים אלה, במקרים המתאימים והנוגעים להם, ולשמוע את עמדתם תוך כדי הליך התקצוב והובלת התוכנית הכלכלית.

עם זאת, אינני יכול שלא להעיר על עצם גישת הקונצנזוס המוצגת לעיתים כחזות הכל בשאלת היכולת להוביל מדיניות כלכלית. ביסודה של תפיסה זו עומדת ההנחה לפיה ניתן לקדם כל דבר ועניין במשק בדרך של הידברות והסכמה.

הייתי שמח אם ניתן היה להוביל תוכנית כלכלית בדרך של הידברות – ואני מקווה כי כך אכן יהיה בשורת הרפורמות המבניות שפירטתי לעיל ומצויות בתוכנית העבודה שלי כשר אוצר. מכל מקום - ההידברות ושיתוף הפעולה הם יפים כל עוד ניתן להגיע להסכמה וקונצנזוס – אבל החיים, כידוע, מורכבים יותר.

המשק מצוי בפתחם של אתגרים מורכבים. הוא זקוק למדיניות כלכלית איתנה ונחושה שאותה מוביל האוצר ואשר נשענת על שלושה נדבכים מרכזיים:

1. משמעת תקציבית – לביסוס אמינותו וחוסנו של המשק הישראלי;

2. קידומם של צעדים מחוללי צמיחה – באמצעות הובלת רפורמות מבניות לעידוד התחרות בשוק ההון-האנרגיה-התקשורת ושווקים נוספים; הובלת מתווה נוסף להפחתות מס בטווח הארוך, והובלת צעדים נוספים – כגון מהפיכת הממשל הזמין - לשיפור השירות בסקטור הציבורי.

3. קידומה של אג'נדה חברתית מקיפה שתכליתה צמצום ממשי של הפערים בחברה הישראלית ושבירת המבנה הדואלי של המשק – באמצעות השקעה אפקטיבית בחינוך; המשך הרפורמה בשוק העבודה; והפעלת מנועי הצמיחה בפריפריה".

בר-און מסיים דבריו ואומר כי: "התלבטתי רבות לגבי האופן והדרך בה אפרוש בפניכם את עיקרי המדיניות הכלכלית שלי לשנת 2009 – בהתחשב במציאות השלטונית הקיימת. חובתי כשר אוצר היא להמשיך ולהוביל מדיניות כלכלית נחושה נוכח האתגרים הרבים שמציב בפנינו המשק – ומתוך תודעה זו גובשו קווי המדיניות הכלכלית חברתית שהצגתי בפניכם ובכוונתי להציג, בפני הממשלה."

צילום: פלאש 90

הדפסשלח לחברהוסף תגובה  הדלק בהZרקור

אודות אקונומיסט

חדשות כלכלה

פורומים כלכלה

מאמרים כלכלה

לינקים נבחרים

מי אנחנו

כלכלה

הנהלת חשבונות

כלכלת משפחה

לימודי שוק ההון

חברי המערכת

שוק ההון

שירותי מחשוב

כלכלה

מחשבונים

פרסמו אצלנו

נדל"ן

דיני מקרקעין

שוק ההון

מידע פיננסי

תקנון האתר

פרסום ומדיה

משכנתא

פנסיה

רוטנברג עו"ד גירושין 

צור קשר

ספורט ובריאות

פנסיה

יזמות

עסקים קטנים

RSS

טכנולוגיה

ייעוץ מס

משכנתאות

פורקס

       
       

חדשות כלכלה, עסקים , שוק ההון, משכנתא אקונומיסט.

דרונט בניית אתרים
© כל הזכויות שמורות לפורטל כלכלה, עסקים אקונומיסט בע"מ.