אמש (רביעי) נפתח הכנס הבינלאומי השנתי לביטחון לאומי בהשתתפות בכירי הדרג הצבאי-מדיני מישראל ומארה"ב ואנשי אקדמיה בכירים.
הכנס שעסק בנושא שינויי הממשל בארה"ב ובישראל וההשפעות על מדיניותן במזה"ת נפתח אמש בדברי שר הביטחון, אהוד ברק ונגיד בנק ישראל, פרופ' סטנלי פישר כאשר את הכנס חתם היום (חמישי) ראש הממשלה, אהוד אולמרט, אשר נשא נאום מדיני בנושא יחסי ארה"ב וישראל במציאות המשתנה.
להלן עיקרי הדברים של כמה מהדוברים בכנס,
דן מרידור:
הקומוניזם נחלש, אמנם אך הממשל הקודם של ארה"ב המעיט בחשיבות כוחה של רוסיה. מקווה שהנושא האיראני יעלה לשולחן של הממשל החדש. רק לאחר הסדר עם הרוסים יהיה אפשר לבוא לאירן ואחר כך לסוריה.
הממשלה החדשה תצטרך להשתחרר במתפישות עולם שהתאימו לעולם הקודם – העולם השתנה ומשתנה לנגד עינינו. יש אתגרים ביטחוניים חדשים והזדמנויות חדשות בעלות היבט מדיני ביטחוני ואף כלכלי.
מעמדה של ארה"ב בעולם שעוברת משבר קשה ככל הנראה תתגבר על המשבר בשל כוחה ותחזור לתפוס את מקומה המרכזי והחשוב בעולם.
פרופ' עמנואל טרכטנברג, ראש המועצה הלאומית לכלכלה וחבר הועד המנהל INSS:
השפעת המשבר על השחקנים המקומיים
השיקול הכלכלי חזר לזירה בגדול כאשר חושבים אסטרטגית על המזה"ת – זו התיזה המרכזית שבה ידון.
רקע למשבר
בטווח המיידי הביטויים של המשבר לגבי כל פרט ופרט הם אותם ביטויים גם במקרו-התכווצות דרמטית של העושר ברחבי העולם. בנוסף, האטה כלכלית ומיתון הם ביטויים מיידיים אף הם – הם ניזונים ממחנק האשראי שכבר איננו. ההאטה צוברת תאוצה מעבר למחנק האשראי, לכן הוא צופה ב2009 גידול באבטלה, התכווצות בסחר הבינ"ל, ירידה להשקעות וכדומה.
בטווח הארוך
ידענו משברים מסוג זה לפני 80 שנה, אך העולם יחזור לצמוח, השאלה היא רק כמה זמן זה ייקח. המאפיין הייחודי של המשבר הנוכחי – הנחישות הבלתי מתפשרת של כל המדינות להילחם במשבר עד חורמה, זה תקדים היסטורי. ממשלת ארה"ב אמנם בחזית, אך אינה לבדה – כל המדינות שהוכו מהמשבר נחושות אף הם באותה מידה להפעיל כלים לא קונבנציונאליים כדי לפתור את הבעיה הכלכלית.
כאשר ישקע האבק יש לצפות לשינוי והמשכיות. המשכיות – הבעיות לא יתאדו מאליהן, הן ייוותרו ולא ייעלמו. מאידך, מצפה לנו שינוי משמעותי: המוסדות הפיננסיים הבינ"ל צריכים לעבור רביזיה יסודית. יש שינוי משמעותי ברגולציה הפיננסית, אך ההשפעות ההדדיות חזקות מכדי שיוכלו להתעלם מהם.
המשאבים והתשומות במשק מחפשים לעצמם מקומות של רווח ותשואה עתידיים, וענפים שקודם הראו חולשה הולכים ונעלמים.
כיצד ישפיע המשבר על מאזן הכוחות הגלובאלי?
יש נתון חשוב – האם המשבר יקצין את הפערים בשיעורי הצמיחה במזרח ובמערב – זה הנתון הכי קריטי, ולכן יש לעקוב אחר פער זה בין שיעור הצמיחה של סין והודו לשיעור הצמיחה של ארה"ב והמערב. ברזיל תצא כנראה הכי טוב מהמשבר הזה, רוסיה בסימן שאלה והודו וסין עומדות בתווך. לכך יש ביטויים מרחיקי לכת על המאזן הגלובאלי.
משבר זה משמש כמערכת הגברה לתהליכים ותופעות שקורות מעל ומתחת לפני השטח – זה משמש קטליזטור לתהליכים אלה.
מבחינת המשטר הכלכלי ששורר בעולם בתקופת המשבר – העולם כולו אימץ דוקטרינת משטר כלכלית אחת ("כלכלת השוק") וזהו דבר חסר תקדים.
השפעת המשבר על השחקנים במזה"ת
לגבי שכנינו המיידים- ירדן סוריה מצרים לבנון והפלסטינאים- ירדן סוריה ומצרים צמחו בשנה האחרונה בקצב שמעל ל-6 אחוז לעומת ישראל שצמחה כ-6 אחוז, והרשות הפלסטינית קפאה על שמריה, אך ההכנסה לנפש במדינות האזור קטנה מאוד (ברשות הפלסטינית בסביבות 1000 דולר). הן עניות מאוד- לכן זה עלול להביא לזעזועים גדולים חברתיים ופוליטיים שעלולים להיתרגם לאיום עלינו בישראל. כבר החלו תופעות לוואי מסוכנות בארצות אלו וזה נרגע, אך לא נעלם. נושא סיוע חוץ ישחק מסיבה זו תפקיד רציני.
באשר לישראל – ערב המשבר נתוני המקרו הכלכליים היו הטובים ביותר בארץ – היה יחס חוב תוצר יורד בממשלה (גירעון קטן), כך למשך 5 שנים היו ביצועים מקרו כלכליים מרשימים ביותר. המשבר שהגיע בא מבחוץ, כאשר יש אמנם מרכיבים מסוימים שהם תוצרת הארץ. קצב הצמיחה לפיכך ירד ב2009 ותחול האטה בצמיחה, ותעלה האבטלה.
כיצד המשבר ישפיע על המצב האסטרטגי במזה"ת ועל יכולתנו להקצות משאבים לביטחון?
אחת מהנחות היסוד בתפישה שלנו ב20 שנים האחרונות הייתה שהמשק יצמח מאוד בשנים אלה כך שנוכל להקדיש לביטחון אחוז גבוה או קבוע (כיום עומד על 8%- גבוה יחסית למדינות אחרות, אך ידענו אחוזים גבוהים יותר).
יש לקיים רמת חיים שבה הציבור יראה הכנסה לנפש של 28000 דולר בשנה בהתאם לציפיות הציבור, לצד הקצאה ביטחונית נכבדה – זה נתון שיש להתמודד עמו. לאחר מלחמת לבנון ה-2 הוחלט להקצות לביטחון זרם עולה – עלייה של 1% בתקציב כל שנה למשך 10 שנים – אך לא פשוט לקיים מתווה זה. השאלה היא האם אנו יכולים לצמוח, לקיים המתווה, לעמוד בציפיות הציבור לרמת חיים גבוהה, ובמקביל לתת מענה ל-2 איומים חדשים: האיום האיראני שיצריך המון מקורות כלכליים ומחייב ניהול מערכה חכמה של סיכונים, והאיום מצד הזירה הפלסטינאית: הגורם הכלכלי בזירה זו הפך מרכזי לישראל ולפלס'.
מ-67 ניהול זירה זו הצריכה המון משאבים כלכליים. מתחילת האינתיפאדה השנייה המצב השתנה בצורה משמעותית. מחקרים הוכיחו כמה שילם המשק הישראלי מאז האינתיפאדה – מדובר ב-2-3 אחוזי תוצר, זהו מחיר עתק. שנית, לא חזרנו לאיפה שהיינו ב2000 אלא המשכנו עם צרכים כלכליים הולכים וגדלים, כגון: גדר הביטחון (13 מיליארד שח), ההתנתקות וכדומה. מאז התחלנו במרוץ אסימטרי מול הפלסטינאים גם מבחינת העלויות – הפלס' נוקטים באסטרטגיה התקפית שהיא זולה, ואנו מפעילים אסטרטגיה הגנתית שהיא יקרה מאוד. כנגד קסאמים מפתחים מערכות שעולות פי מאה (!) ליחידה. עלות נוספת שבאה לידי ביטוי במלחמת לבנון השנייה – זה היחלשות הצבא, אנו עסוקים בסגירת פערים שעולים המון כסף.
כל הזמן חשבנו שמדובר באירועים חד פעמיים שמקצים אליהם תקציבים פר אירוע, אך מדובר בתוואי אחר. הסכסוך עם הפלסטינים מצריך מקורות כלכליים וביטחוניים בקצב לא יורד ואולי עולה. זה בא על חשבון האיום האיראני והיכולת לקיים צבא ברמה נאותה – זה לא היה קודם.
הפרדוקס הוא שהגורם הכלכלי מוטח לנו בפנים כאשר אנו דווקא ברמה הכלכלית הגבוהה ביותר.
מהצד השני של המטבע מ-67-2000 המחיר של הפלסטינים היה נמוך, ומאז הם משלמים מחיר מאוד כבד. יש מעין שיווי משקל בעייתי שאנו נדרשים למחירים הולכים וגדלים בזירה הפלסטינית, והם מצידם נקלעים גם לבעיות כלכליות כי יש להם תוצר הנמוך לנפש.
את עולם חדש זה המשבר הכלכלי מחדד – כאשר הגורם הכלכלי משחק תפקיד יש יותר אוזניים קשובות ל-2 הצדדים זוהי הזדמנות להנעה מחדש של תהליך השלום. ארה"ב יודעת לספק 2 תמריצים – חיוביים ושליליים, כאשר מדובר בגורם כלכלי, ולכן הכיוון הרבה יותר אופטימי.
המשבר הכלכלי יביא להנעת תהליך השלום.
פרופ' אשר ססר:
המרקם האסטרטגי במרחב שינויים המעצבים מזה"ת אחר כמעט לחלוטין ממה שהכרנו לפני דורות. אנו רגילים לדבר במונחים לא רלוונטיים, אך המזה"ת שונה ומצריך התמודדות עם אתגרים שונים.
המזה"ת מבחינה פוליטית אינו העולם הערבי – זו שגיאה נושנה. מלחמת לבנון צריכה ללמד אותנו: זה לא היה עוד עימות בינינו לערבים, אלא זה העימות הראשון בין ישראל לאירן – 2 הגמוניות במזה"ת שאינן ערביות. הליבה הסונית-ערבית של המזה"ת מתכווץ מבחינה פוליטית אסטרטגית. הערבים כבר לא מנהלים את המזה"ת – לא מצרים, סוריה ועירק שאיננה מה שהייתה בעבר.
המדינות החשובות במזה"ת כיום הן 3: אירן, תורכיה וישראל. תורכיה עולה במרכזיות עניינינו – מתווכת במו"מ ביננו לסוריה, היא שחקן חשוב לעתיד עירק, יש לה כוחות ביוניפיל, בונה במרכזי תעשייה ברשות הפלסטינית. אך לדידו לא תהא לעולם חברה באיחוד האירופאי – היא תידחף למזה"ת אחר, יש לה אינטרסים פנימיים בזירה זו. הסונים רועדים מהתפשטות אירן במזה"ת, ויש לכך יסוד – לא הייתה אף מדינה ערבית שיעית אחת עד לפלישה לעירק, וזו רק שאלה של זמן.
אם כן, יש התכווצות של הליבה הסונית-ערבית. השיעים במזה"ת הערבי היו עדה שולית נרמסת וחסרת חשיבות. יש קשת השפעה של אירן שניתן – גם בעזה.
צלם: איציק בירן
